<h1>פסקי מהרמ"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
רבינו יואל מתיר [להלוות] על בגדי כומרים שמזמרים בהם לע"ז היכא דאית לכומרי אחריני. יש ליזהר שלא לשלוח לגוי דורנות ביום אידם בקלנ' או פינקוט. אלא ישלח קודם לכן יום אחד או אחרי כן. הרב ר' חיים.
<h2>דף ו:</h2>
מותר להושיט כוס יין למתענה. (ודוקא) [דדוקא] בנזיר חיישינן, [לפי] שהוא מותר בשאר כל המינים. תהר"ש להר"ח. לא יושיט וכו'. ובכלל זה אם בא עני, ויודע בו בעל הבית שלא יטול ידיו ולא יבצע [המוציא], לא יתן לו שמכשילו. דרשות הר"ח.
<h2>דף ז.</h2>
אי גמיר מרבו יכול לחלוק עליו ולהתיר, אפילו תלוי בשיקול הדעת. קפידא דהכא לא הוי על השואל אלא על הנשאל. לפי הירושלמי אין רשאי לטמא מה שטיהר חכם היכא דליכא טעות וחלה הוראתו. אור זרוע [סימן ק"ג]. ואם אסר גדול בחכמה ובמנין, פירוש תלמידים הרבה, אם כן רוב התלמידים אומרים כמותם, הלך אחריו. ואם זה בחכמה וזה במנין הלך אחר הגדול במנין. אור זרוע [סי' ק"ג].
<h2>דף ח.</h2>
שלח לישראל פת דגים ועופות מותרים. ואין איסור אלא בביתו, דכתיב וקרא לך. הרא"ש [שו"ת כלל י"ט].
<h2>דף י.</h2>
כתובה שכתוב בה "אלפים" ודילג "ארבעת", באור זרוע [סימן ק"ז] מכשיר בדיעבד, הואיל ולא כתב "אלפיים" בב' יודי"ן. שנת ס"ו היא השמיטה, מרדכי.
<h2>דף יב.</h2>
ואם הניח קנקן מלא יין וגוי אצלו וחזר ומצא קנקן מלא לא חיישינן למידי, דאם מילאהו מים היה הישראל מרגיש. להכשיל לא חיישינן. וכן כשהגוי נשא חתיכת בשר לבדו בלא שומר, והלך הישראל לשם ומצא חתיכה שמינה כבראשונה, מותר מהאי טעמא.
כתוב בסמ"ג שמותר לישראל לילך בשוק (והניח) [ולהניח גוי עם] קדירותיו בביתו אע"פ שיש שם חלב או איסור אחר, ולא חיישינן שמא יטיל הגוי איסור בקדירה כדי להכשיל כל היכא דאין הגוי מרויח בדבר. אסור לצלות נבילה וכשירה בשני שפודים זה אצל זה. כתב רבינו ברוך על הלחם, דיש לחוש שאפה הגוי משמרי היין שרי. ואפילו לרבינו תם בסתמא שרי, דאי אפשר שלא יאפה גוי אחר בשמרי שכר, ותלינן לקולא.
מירתת דיין נסך, יש להסתפק אם אפילו גוי אלם שאין פורע, מ"מ מירתת שלא לנסך [כדי] שלא לצערו. מהר"ח.
בישולי גוים בבית הגוי אין דיי בחיתוי אם לא שיעמוד אצל הקדירה, דלא מירתת. ובישולי גוים אין לו עיקר מן התורה, ומותר לבטלו ברוב לכתחלה, ואין מבטלין איסור בשבת, דהוי תיקון.
(ור"י) [ור"ב] מריגנשפור"ק אומר דלא חיישינן אפילו להחליף. ומותר לשפות קדירה של בשר אצל קדירה של חלב. ולא חיישינן לצינורא.
לא ילך אדם עם הטועים אפילו מתיירא מפני ליסטים או אם הולך לעסקיו ובאו גוים [עם] ע"ז שלהם ובא באותו דרך, לא ילך עמהם, דהליכה זו היא גבורתם. רא"מ [סימן ע"ר] הגהות מיימוניות [הלכ' ע"ז פ"ג אות א'].
<h2>דף יג.</h2>
דווקא כשהמכס כדי ליקח ממנו תשמישי ע"ז כה"ג אמרינן מהנה אסור. ויש מקומות שבונין לע"ז, וקבלו הסוחרים עליהם דמכל דבר שימכרו ויתנו יתנו פשוט לע"ז ודאי אסור. או אם אמר יותר מהסכום ועוד פשוט אפילו לא הזכיר "לעבודה זרה", שהניח לומר כן בשביל הישראל שמא [יחזור מהמקח] אסור. מרדכי [סימן תשצ"ח].
אל יאמר אדם אני נותן זה "להקדש", אלא יאמר "לצדקה". סמ"ג. ופר"ת ובזמן הזה אין תקנה למטלטלין של הקדש בפדיון, אלא בקרקע. ואם אמר בלשון "הקדש" פותחין בחרטה [ואומרים לו] "אילו היית(י) יודע שבנדר זה נאסרים [המטלטלין] על כל העולם וטעונים גניזה היית אומר בלשון זה". וכשהוא אומר "לא" מתירין לו מיד. אור זרוע [סימן קכ"ח]. אבל ר"ב כתב דהאידנא לא דייקי אינשי לישנא, ודעת המקדישים לצדקה. מרדכי [סימן תשצ"ט]. אסור ליהנות מריח פירות שלפני ע"ז בהני דעבידי לריחא. מדת חסידות לפדות נטע רבעי בזמן הזה בשויו. רמ"מ.
<h2>דף יג:</h2>
והר"ר אליעזר מבה"ם אסר למכור לגלחים קלפים ודיו. וישר כחו. אור זרוע [סימן ק"ל].
למכור שעוה בשאר הימים ולבונה (בשאר) [לשאר] הגוים מותר. וגביע שפגמו גוי אסור. דבשביל פגימה קטנה אין מניח מלתת בו יין לעבודה זרה. מרדכי [סימן תת"א].
<h2>דף כא:</h2>
במרחץ פר"ח שאם השכירה לגמרי והיא ברשות הגוי, ומכירין שכיניו שממש מושכר הוא לו, אין לחוש. ואין אסור אלא דוקא כשהמרחץ היא ביד ישראל. מרדכי בפרק כל כתבי [סימן תי"א].
<h2>דף כב.</h2>
שדה וריחים ותנור דשרי בקיבולת, היינו דוקא כשנוטל הגוי חלקו בתבואות השדה ומן החיטין והפת, אבל המעות אסור. סמ"ק [סי' רפ"ב], מרדכי סימן תת"ו. בשותפות התנור השיב ר"י שמותר להתנות קודם פסח, לומר לגוי "טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אח"כ". מרדכי [סי' תת"ח].
דילמא מייעצו על ישראל הדר בשכונתם. ואם כן אם אין ישראל בכל אותו רחוב מותר למכור אפילו לגוי. מרדכי [סי' תת"ה]. לאמר "טרח בעבודה בשבת ואני אטרח בחול כנגדו" אסור. ואם התנה קודם שקנה שלא יהא לו חלק בשבת, מותר. מרדכי [סי' תת"ז]. פנים [סי' י"ט]. שכר בנין של ע"ז וכו', דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.
<h2>דף כו.</h2>
ואם הישראלית מצטערת מרוב חלב מותרת להניק בנה של נכרית. מרדכי [סי' תתי"ג]. נכרית מניקה בנה של ישראלית אפילו אין ישראלית בבית, רק שיש [יהודי] בעיר ויוצא ונכנס. אך בלילה מזמן שכיבה ואילך אסור להניחו עם הגוי ביחיד.
<h2>דף כו:</h2>
רבינו אליעזר אוסר [להלוות למומר לע"כ להכעיס בריבית] משום לפני עור, דהא אסור ללוות בריבית.
<h2>דף כז:</h2>
אין איסור לברוח לינצל בבית ע"ז, לפי שמוקף חומה. דאם נוהגין קלון בבית תורפתם לינצל הבורח לתוכו בזה לא אתי לימשך. ולא דמי למתרפא בעצי אשירה. הרא"ש [שו"ת כלל י"ט].
<h2>דף כח.</h2>
פנים [סי' ט']. כל מכה וחולי אפי' שיש בו סכנה מן המומחה מותר, ושאין בו סכנה אפילו אינו מומחה [סי' ח'].
<h2>דף כט.</h2>
כתב בסמ"ג, ואפילו במקום רבים נראה דאסור, מדאמר רב הונא תיתי לי דעברי אדר' מאיר. מרדכי [סי' תתט"ז]. וסופר נמי מותר לראות במראה.
<h2>דף כט:</h2>
(נגיבון) [גוי] נתן ליהודי לשתות וסבור שהוא שכר, אם פלט הכל אין לו חטא. ואם בלע יתענה יום אחד ודיו. רמ"מ. שמעתי בשם החסיד שיתענה ה' ימים נגד ה' פעמים גפן שבחומש, ויתכפר. הרא"ש בתשובה [כלל י"ט].
פעם אחת שכחו הדפוס של הגבינות בבית הגוי, ויש לחוש שמא זייף אחרים בדפוס. והשיב ר"י דשרי. מרדכי. פעם אחת שכחו גבינות בבית הגוי ולא היה חותמו ניכר והתיר מרדכי [סי' תתכ"ט] וכן סמ"ק [סס"י רכ"ג], דבכל חותם כל דהו שרי. פעם אחת אמר גוי לישראל ליטול החלב, והיה נחלב כבר. והלך ועשאם גבינות, והתיר ר"ת. אמנם אין להתיר אלא בהפסד מרובה.
הילכך שול"ש או חרדל שנגע בו הגוי מותר. מרדכי [סי' תתי"ז]. מי מורייס אין להתיר מפני שרוב היין צף למעלה לבדו בלא תערובת. מי חרדל שהוא עב נראה להתיר בדיעבד. סמ"ק [סי' רכ"ד]. חומץ שכבשו בו לפתות או בני מעים מותרים במגע גוי. דרשות הר"ח.
<h2>דף לא.</h2>
ורש"י השיב דשרי בשל עץ כבשל חרס. מרדכי [סי' תתי"ח]. והנהיג רש"י לעשות שני שולים לכל צד, ועץ קטן למדת פי החבית, ולכתוב אותיות, חציו על העץ וחציו על החבית. וכן היו נוהגין מלפנים אור זרוע [סי' קס"א].
פירש ריב"ן שריק"א, טח בטיט, וחתימה בכתיבת האותיות על הטיט. והיכא שנתקלקלו האותיות יש מתירין. מרדכי [סי' תתי"ח]. בהנחת טיט על פי מגופת החבית סגי, אין צריך כתיבת האותיות. אבל מנהג כשר לכתוב האותיות. רמ"מ.
<h2>דף לא:</h2>
אם צריך הכרת החותם או שישלח בכתב ידו היאך החותם עשוי. או שמא לא צריך לא זה ולא זה. וכתב בהגהות מיימוניות [מאכ"א פי"ג אות ד'] דאין לנו לאוסרו.
כתב אבי"ה דשכר שלנו אין בו משום חתנות, ואפילו אם מושחין בשמן חזיר. דנותן טעם לפגם הוא. מרדכי [סימן תתי"ט].
<h2>דף לב.</h2>
דבש ושאר משקין מותר. סמ"ג והתוספות ומיימוני. וצריך לחקור בשיכרא ודבש שעושים הגוים עכשיו אם נותנים בו שמרים של יין, כי יש נוהגין כן. ועל מה שנותנים שכר בחביות שהיה בהן יין נסך, אין לאוסרם בכך. מרדכי [סימן תתל"ו].
חרס הבלוע מיין כשר (נוגע) [ונגע] בו גוי, מותר היין הבלוע בו. יין שנקרח או שנקרש, אין בו משום מגע גוי. ואם חשב עליו למשקה יש בו משום מגע גוי. אבל אם נגע בו גוי אחר שחזר ונמחה אסור כשמרים. אור זרוע [סי' קס"ה].
<h2>דף לג.</h2>
מותר להלוות לכומרים, אפילו אם המעות שפורעים הם דמי עבודה זרה שמכרו עבודה זרה עבור אותן דמים, מותר לקבלם אם לא אמרו "המתן עד שאמכור עבודה זרה". מרדכי [סי' תתכ"א].
דבר שאינו מכניסו לקיום, פירוש שאין דרך להניח בהן יין לכל ימות השנה, אפילו נתעכב בהו יין זמן מרובה מותר בשכשוך פעם אחת. ואם הם נגובים אין צריך שכשוך. ועירוי שלשה ימים אפילו אינן רצופין שפיר דמי. אור זרוע [סי' קס"ח].
מכניסו לקיום כתב אבי"ה דהוי שלשה ימים. וחביות דידן, הואיל ואינו מכניסו לקיום אלא על ידי הסרת זפת, היינו הכשרו. אבל בשאר (מלכאת) [מלכיות] שמכניסו [שם] לקיום בלא זפת, לא מהני השרת זפת. ואר"י כשעושה אש מבפנים שיהא חם כל כך שאינו יכול ליגע מבחוץ חשיב כמו הגעלה ומותר. פסק רבינו תם כלי מנוקב וסתמו בזפת, הואיל ואינו עשוי [אלא] לשמירת היין שלא יתקלקלו, לא גזרו ביה רבנן אפילו מכניסו לקיום. שאלו לר"י על כוס שסתמו נקביו בשעוה ולפעמים נותנים בו לגוי לשתות ומדיחין שלש פעמים. והשיב דשרי, דשעוה לא בלע כזפת. מכניסו לקיום, היינו נודות גדולים ששותה ממנו מעט מעט.
מי העירוי אסורים בשתייה או לתת קיוהא לתוך תבשיל. אמר רבינו תם מותר לרחוץ בחבית שיש בו שמרים של ישראל. דשמרים לא הוי אלא קיוהא. ואפילו יש בשמרים טעם יין, דיעבד שרי. מרדכי [סי' תתכ"ב].
פנים [סי' כ"א]. ובלבד שיהיו פניו צהובין. קרויא חדש מזופף לקוחה מן הגוי צריך עירוי, דאינו יכול לעיין בה מה היא, [אם היא] מוצהבת [וחדשה], או אם נתן בה הגוי יין. הרא"ש [כלל י"ט סי' י"ד].
גוי המשקה יין ושכר ודבש, אסור לשתות מכלי שלו, [שמא] מדד בתוכו יין, אלא ישפשף. והמשפשף צריך למלאות כל הכלי שלא יהא מקום פנוי שלא נגע בו המים. כלי מזופף ושרה בה גוי יין יום שלם, צריך עירוי. וזכוכית אמר מהר"ם אפילו שהה בו יום שלם משפשפו ודיו. כלי זכוכית צר כשהופכן על פיהן נשאר בהן יין בשוליהן צריך עירוי. דרשות ה"ר חיים.
פנים [סי' כ"א]. או שהיה בו יין של ישראל ונגע בו הגוי וכו', או שמת הגוי. ואין המנהג כן. מרדכי.
ומזופף אפילו חדש וכו' אפילו חייש וקנש התיר ר"ת בסוף ימיו. סמ"ג [ל"ת קמ"ח]. גוי ששהה בו יין ג' ימים. פירוש שלשה ימים שלימים, אבל מעת לעת צריך עירוי.
<h2>דף לג:</h2>
כסי, לפרש"י חדשים צריך ליתן בהם מים ג"פ. ואם נתן בו אחר כך יין ונגע בו גוי די בשיכשוך. אבל אם לא נתן בו מים תחילה אלא פעמיים, ואחר כך נתן בו יין ונגע בו גוי צריך עירוי. והוא הדין אם לא נתן בו מים רק פעם אחת ושהו בו רביע יום וכה"ג עדיף (בג"פ) [מג"פ]. הגהות מיימוניות [מאכ"א פי"א אות ס']. ולרבינו תם, כיון שאינו מכניסו לקיום אין צריך. וה"פ כששתה ממנו גוי צריך להדיחו ג"פ. וכתוב בסמ"ג דגם לר"ת דוקא בחדשים בעינן ג"פ, אבל בישנים שנתן בהם מים תחילה ושהו שם ואחר כך (יתן) [נתן] בהם יין נסך מותר בהדחה אחת. מרדכי [סימן תתכ"ב].
<h2>דף לד.</h2>
כתב אבי"ה אם הוחם יין נסך בפך של חרס אין לו תקנה להשתמש בו ביין חם. וכלי ברזל צריך הגעלה, וכלי חרס ליבון בכבשן. וה"ר שמואל פסק דוקא בכלי חרס חדש.
<h2>דף לה.</h2>
מעשה והעמידו גבינה בחלא דשיכרא, ואסר ראב"ן להשהותו בפסח. דחשיב איסור בעיניה כדמוכח הסוגיא. מרדכי.
<h2>דף לה:</h2>
קומפוש"ט שלא נשתנה מברייתו ע"י האור, שידוע שאין נותנין בהן יין וחומץ ומביאין מהמלכות שמבשלים אותו ומביאים בעגלות למכור מותר. אור זרוע [סי' קצ"ב]. שלקות הר"א מתיר שבשלה בבית ישראל, אפילו עשה הגוי כל התיקון. ורבינו תם אוסר.
בישולי גוים לא גזרו על טעם [שלהם] כמו שלא גזרו על תערובת דמאי. סמ"ק. מותר לאכול פת של גוים ואפילו אית ליה פת של ישראל. אור זרוע [סי' קפ"ט]. וכן בסמ"ק. וכן נהגו. ופת בעל הבית של גוי אסור. רמ"מ.
ההולך בדרך אוכל מפת של גוי, אף מי שנזהר. ואף בביתו אם היסב אצלו על השולחן ישראל האוכל מפת של גוי והמצוה מוטלת על בעל הבית לבצוע, יבצע מן היפה של גוי. וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. ופת במנהג תליא מילתא. ודווקא פת של גוים, אבל פת ישראל שאפה גוי ולא חתה ישראל בגחלים אסור לזבוני אפילו לגוי דילמא אתי לזבוני לישראל. אבל יכול ליתנם לפועלי גוים בחתיכות. פנים. אם לא... בישולו ע"י. מעשה בתנור שאפו בו פת ביום, ובאפיה אחרונה לא חתה ישראל בגחלים, ונשאר קצת מגחלים הבוערות מהסק הראשון, ולא רצה לעשות מעשה להתיר. ואם אפה בלא קיסם, כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו, מועיל חיתוי דישראל.
פנים. ושל פלטר מקום שנהגו בו היתר. ומקום שנהגו לקנות מן הפלטר ולאסור של בעלי בתים על פי הירושלמי, אפילו קנאו בעל הבית מן הפלטר שרי. הרא"ש [שו"ת כלל י"ט].
<h2>דף לח.</h2>
כתוב בסמ"ג שמותר לישראל לילך בשוק (והניח) [ולהניח גוי עם] קדירותיו בביתו אע"פ שיש שם חלב או איסור אחר, ולא חיישינן שמא יטיל הגוי איסור בקדירה כדי להכשיל כל היכא דאין הגוי מרויח בדבר. אסור לצלות נבילה וכשירה בשני שפודים זה אצל זה. כתב רבינו ברוך על הלחם, דיש לחוש שאפה הגוי משמרי היין שרי. ואפילו לרבינו תם בסתמא שרי, דאי אפשר שלא יאפה גוי אחר בשמרי שכר, ותלינן לקולא.
<h2>דף לח:</h2>
כתוב בסמ"ג [ל"ת קמ"ח] דאפילו בישל הגוי כמאכל בן דרוסאי וחיתה ישראל אחרי כן שרי. ואין אסור עד שתהא תחילתו וגמרו ביד גוי. תחילתו היינו הנחה בתנור ביד ישראל. וסוף היינו חיתוי בעלמא ואפילו הניחו גוי. סמ"ק [סי' רכ"ג].
<h2>דף לט.</h2>
המרתיח פלפלין שחוקין ונימוחין בקערה של איסור, אע"פ שאינה בת יומה, אגב חורפא מחליא ליה לשבח. ושומן בדבש הוי נותן טעם לפגם. נותן טעם לפגם שרי משום דהוי ספק ספיקא, דאפילו נתבשל בו היום שמא בדבר שפוגם. אם כן סכינים שנותנים להשחיז, דודאי נשתמש בו ביום שמחזירו בו ביום, צריכים הגעלה. ודוקא שהניח [אצלו] חצי היום וכי האי גוונא. אבל לפי שעה לא. ובסכינים שמוליכים עבדי הגוים בבית ישראל יש להתיר. אבל נכון להחמיר וליזהר. וכשישראל נותן תבשיל בקדרה או בקערה לגוי להוליכו לבית גוי, יזהירנו הישראל שלא ידיח הקערה, אלא יניח בה מעט משיירי המאכל. וכן כשיביאנו בו ביום. פעם אחת אפאו בבית הגוי ושכחו היורה שהוחמו בו חמין בבית הגוי עד למחר, והתיר ה"ר שמואל מבמברק.
<h2>דף לט:</h2>
המתארח אצל בעל הבית והביאו לו יין כשר וגבינה, אינו צריך לישאל עליו. ואם הוחזק שאין מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ואם נתארח לא יאכל עד שיעיד לו אדם כשר עליהם. מרדכי [סי' תתמ"ח].
דבש ושאר משקין מותר. סמ"ג והתוספות ומיימוני. וצריך לחקור בשיכרא ודבש שעושים הגוים עכשיו אם נותנים בו שמרים של יין, כי יש נוהגין כן. ועל מה שנותנים שכר בחביות שהיה בהן יין נסך, אין לאוסרם בכך. מרדכי [סימן תתל"ו].
<h2>דף מ.</h2>
דגים טמאים ראשיהם חדים, ואין להם חוט השדרה. וברבוטי' כתבו משם רש"י דשרי. והרי"ח אומר כל מי שאוכל בולבוט"א לא יזכה בסעודת לויתן. אור זרוע [סי' ר'].
<h2>דף מא:</h2>
ע"ז שנשתברה. פירש אבי"ה, שנשתברה כולה, ואין [שם] מן העיקר כלום שלם, קיימא לן כרבי יוחנן דאסורה עד שיבטל הגוי. אבל היכא דהעיקר קיים פסקינן לקמן כרב שצריך לבטל כל קיסם וקיסם. מרדכי [סימן תתל"ח]. כתוב באור זרוע [סי' ר'], ע"ז שראינו שנשתברה מאיליה, שבריה אסורין.
<h2>דף מג.</h2>
כשמבטל ע"ז בע"כ אז אינו בטל עד שיעשה מעשה בגופה. אבל היכא דלא אניס אז הגוי פוסל באמירה או במחשבה בעלמא. מרדכי [סי' תתל"ח]. וכן שתי וערב שהשתחוו לו לזכרון התלוי. אבל מה שתולין שתי וערב בצואריהן לזכרון שבאו מטעותם, לא מחמיר בהו ראבי"ה.
<h2>דף מג:</h2>
אבל לחותם שיש בו צורת פנים או לנחתום גוי שיש בו צורת פנים [של] בני אדם שרי. וכן צורות שעל המחזורים כשאין בו צורת כל הגוף שרי כשאחרים עשו לו. ומיהו לעשות אסור צורת אדם הבולט. אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות, נראה דלא יפה עושים, שמסתכלים בצורות אלו ואין מכוונים לבם לשמים. אבל איסור דלא תעשה פסל ליכא, דאינו שוקע. ונראה דאפילו ישראל מותר לצור (צורת) [צורות] במיני צבעונים. ועל צורת עופות וסוסים שמציירים בבית הכנסת בקולוני"א, רבינו אפרים מתיר להתפלל שם. ורבינו אליקים אוסר וציוה להסירם, דאפילו עופות וכל דבר העשוי בדמות, העושה אותו עובר בלאו. ואם אחרים עושין לו אסור מדרבנן עד שיפחת צורתו.
מטפחות ויריעות שמצוייר בהן תיפלה וקדישות אסור (לה) להשתמש בהן. הרא"ש [שו"ת כלל ב'].
<h2>דף מד:</h2>
אסור לרחוץ עם הגוי כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר. ואם הרחיק ארבע אמות מותר. ואם נכנס למרחץ ושוב בא גוי ונכנס מותר, שהרי הוא בא בגבולינו. מרדכי [סי' תתל"ט].
<h2>דף מט.</h2>
פנים [סי' ט']. והר"י לא התיר וכו'. [גרסינן] "נתערבה באחרות". ולא גרסינן "ואחרות באחרות".
<h2>דף מט:</h2>
פנים [פ"ג סי' ט']. וכן בחביות יין נסך. כך פירשו רשב"ם ורבינו ברוך. ולא התירו כן אלא בהפסד מרובה. אור זרוע [סי' ר"ז].
<h2>דף נא.</h2>
[פ"ד סי' א'] כל דבר פנים והנרות שמדליקין לפני עבודה זרה וכו'. והכשכוש מותר. פנים. ונויי ע"ז אסורין וכו'. כגון מעות כסות וכלים.
<h2>דף נא:</h2>
על ספרים פסולים שמחקו לא יכתבו עליו אא"כ ימחקו שלא יהא רישומן ניכר כלל. וכן מן המעילים לא יתקן טליתות משום רמאי. וכתב הרב רבינו יהודה החסיד דאפילו מחקו [עד] שאין רישומו ניכר לא יכתבו עליו דברי תפלות ותחנונים, דאין קטיגור נעשה סניגור. הגהות מיימוניות [הלכ' ע"ז פ"ז אות ב']. וכן נרות שעוה של ע"ז אסורים לנר של מצוה. מרדכי [סימן תתמ"ג].
[פ"ד סי' א'], וכן קרמים המצויירים שפורסים לפני ע"ז לנאותה. מרדכי [סי' תתמ"ג].
פנים [סי' ב']. ע"ז שיש וכו'. מה שאנו נותנים מס מקרקעות ולקנות פירות גינותיהם מותר. ור"ת התיר לאפות בתנור שלהם משום דרחוקים מן העבודה זרה. מרדכי [סימן תתמ"ד].
<h2>דף נב:</h2>
[ל]משמשי ע"ז מועיל ביטול ואפילו משבאו ליד ישראל. רא"מ הגהות מיימוניות [הלכ' ע"ז פ"ח אות א'].
<h2>דף נג.</h2>
היו לנכרי ולישראל ע"ז בשותפות, נכרי מבטל חלקו דיש ברירה (דכל) [בכל] איסור דרבנן. אור זרוע [סי' ר"י].
<h2>דף נד:</h2>
ערלה וכלאי הכרם אם מכרו וקידש בדמיהן מקודשת, ושריא האשה ליהנות מהן מדרבנן, שהתירו לה משום פריה ורביה. מהרי"ח.
<h2>דף נה.</h2>
בירושלמי איכא, לוקח גת בעוטה מנכרי, והוא שלא העלים עיניו. בסמ"ג כתוב, שמא הירושלמי מיירי שאינה מליאה, אבל מלאה ניכר חסרונה. ואבי"ה כתב הלוקח גת בעוטה מן הנכרי, ושהה בבית הגוי שבוע או יותר, לא יפה עושה, דשמא עירב מתחילה. וכתוב בסמ"ג, והמחמיר לתת מיד סדין עליו כשבוצר, ומחתימה עד שיקננה, תבא עליו ברכה. מרדכי [סי' תתמ"ה]. כשהגוי דוחק ענבים בכלי, אע"פ שהיין צף, כיון שלא ניחא [ליה] דצף, אין חוששין משום יין נסך. דמה שמשבר כוונתו רק [כי] מבקש להכניס הרבה בגיגית. אור זרוע [סי' רי"ד].
<h2>דף נה:</h2>
פנים. יין שהתחיל למשוך וכו'. פירש"י שהתחיל למשוך מצד העליון לצד תחתון. אם כן גיגיות שלנו שאינם משופעות אינה המשכה.
ואם לוקח גוי בכוס כדי לנסותו (אפילו) [אם] הוא יין צלול בלא (עפכי') [עפרורית], בשביל פורתא כי הא, דלא כיון אלא לנסותו, לא חשיב המשכה. אבל אותו שבכוס פשיטא שאסור.
ואם נגע אז גוי בחרצנים וזגים בדרוכים ובעוטים ויש בהן טופח על מנת להטפיח נאסר הכל. מרדכי [סי' תתמ"ה] וכן סמ"ק [סי' רכ"ד].
<h2>דף נו:</h2>
פעם אחת נסדקה חבית, ובא גוי וסתם הנקב בכנף בגדו עד שהפכו החבית, אבל לא נגע ביין (מפני) [מבפנים], והתירו, אור זרוע [סי' רי"ז].
כשנושאין במוט ונשפך, אם דרס גוי ביין הנשפך לארץ שרי. דנצוק ההולך לאיבוד שרי. מרדכי.
מעשה בגוי שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו אל היין, והתיר רבינו תם, דלא מקרי מגע אלא או בידו או ברגליו או בקנה שבידו. מרדכי [סי' תתמ"ו].
<h2>דף נז.</h2>
אבל גוי שנתגייר ברצון לא בעי שישתקע שם ע"ז מפיו. ולקמן פר"י דאפילו גר שמל ולא טבל מגעו שרי. דלא גרע מגר תושב. מרדכי [סי' תתמ"ו].
<h2>דף נט:</h2>
מותר ליקח יין נסך מן הגוים, מפני שהוא כמציל מידם. אבל לנסכו בידים בשביל השכירות שנותן ליהודי יותר מלגוי אסור וכל כה"ג. דרשות הר"ח. אבל לא פנה הענבים אילך ואילך ויש ענבים תחתיו בשולי הגיגית מותר. סמ"ק [סי' רכ"ד].
גויה נדנדה ברזא ארוכה שמגעת תוך היין, והשיב ר"ת, אם הברזא אינה מהודקת בחוזק נאסר היין, דדמי למדדו [בקנה]. אבל אם היא מהודקת שרי, דדמי לנוד. ואם הברזא אינו נכנס תוך החבית והגוי הוציא הברזא כתב ראבי"ה דשרי אע"ג דמה שנפל למטה אסור, כיון שלא שכשכה ואינו נסך גמור לא אחמור בנצוק דידיה. וה"ה אם החזיר הברזא שרי. ורשב"ט אוסר.
<h2>דף ס.</h2>
פעם אחת הגביה הגוי העגלה ויצא היין לכלי והתירו כיון שלא נתכוין אלא לפרק סוס ולא נתכוין להריק, הוי ליה כחו שלא בכונה ומותר אף מה שיצא. ואם ניתז היין על ידי הגוי שצידדה וחזר וניתז ביין, מותר. וצריך הישראל לסייע להכניס המוט בנקב אוזן הכובא. אבי"ה.
וכשחבית מונחת בעגלה ומקלח לכובא ובא גוי להגביהה שיקלח יותר, כיון [דגם] בלא זה מקלח, הוי ליה מסייע, ושרי. מ"מ אם יש בחבית מעט יין שצריך להגביה אסור אע"ג שהתינוק מסייעו, דאין בו ממש. ואם המשוי כבד שאי אפשר לגוי להגביה לבדו, או אם ישראל מכניס הברזא עד שמגביה הגוי, כל אלו מותרים אפילו לכתחלה. אור זרוע [סי' רכ"ח]. חבית היתה מונחת ברשות הרבים ויהודי משמר ועברו גנבים ודקרו בחבית בסכין, ובידו קדרה ומשך היין לתוכו. והשיב רבינו שמואל, (ואם) [דאם] יש בעיר ישראל אחד חשוד בזה או דרך גניבה, נתלה בו. ואפילו בגוי יש להסתפק שמיד כשעבר הסכין עובי השוליים יצא היין, ולא נגע בו. ועוד אפילו נגע בסכין, כיון שלא נתכוין אלא לנקוב, הוי ליה כחו שלא בכונה ושרי לר"ת. מרדכי [סי' תתמ"ו] ואור זרוע.
גוי הזורק צרור מרחוק ומכוין לזורקו ביין מותר. מ"מ אסור [לגוי] להוליך ענבים ולזורקן בגיגית (שהשיבו) [שהמשיכו] ממנו יין. אלא צריך שיסייע ישראל. ואם לאו אסור. אבל אם זורקו מרחוק או נפלו ענבים בבת אחת כמו צרור, מותר בדיעבד. ואי אצדד פירש רש"י בכובא מליאה. וריב"ם פירש כשמטה הכובא על צדה הוי ליה כנוגע בקנה מה שנוגע בשולי הכובא. כתב הרב רבנו פרץ לפירוש ריב"ם אם ישראל מערה מכלי אל כלי, אם גוי מנענע ידו של ישראל, אסור. מרדכי [סימן תתמ"ז].
<h2>דף ס:</h2>
פעם אחת נסדקה חבית, ובא גוי וסתם הנקב בכנף בגדו עד שהפכו החבית, אבל לא נגע ביין (מפני) [מבפנים], והתירו, אור זרוע [סי' רי"ז].
מקל הנותן ביין, וראש המקל חוץ ליין, והוציא הגוי בלא שיכשוך, רבינו יחיאל אוסר והשר מתיר. וטוב להחמיר. גוי שתחב אגרופו בנוד מלא יין מבחוץ שרי. רמ"מ. מותר הגוי לתחוב הנעורת סביב השוליים, שהרי אינו תוחב כנגד היין שבפנים. ואפילו באמצע השוליים אם הישראל נותן הנעורת ולא הדקו ועדיין היין זב מותר לגוי לתוחבו יפה, דנצוק ההולך לאיבוד שרי. ואפילו אם הגוי תוחב הנעורת ואין מכניסו עד החלל של החבית יכול להיות שמותר. גוי המהדק מגרופות של גיגית מליאה או דחבית עץ שלנו, הוי כלרחבה ושרי. אם גלגל הגוי לבדו ואיכא הפסד, סמכינן אאיכא דאמרי ושרי. הני דשלנו איכא שלשה כוחות. גוי שנוגע בכונה ליינו של ישראל להכעיסו ולהפסידו, שרי אפילו בשתייה. שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר. אור זרוע [סי' רכ"ג]. כתב המיימוני [מאכ"א פי"ב], אחז הגוי כלי של היין ושכשך בו אע"פ שלא הגביה ולא נגע אסור. מרדכי [סי' תתמ"ז].
גוי שיש לו מלוה על ישראל, ויש מפתח או חותם ביד ישראל, ובעיר שישראל וגוים דרים שם שרי. אבל עשאו אפוטיקי אסור. וכן הדין בנמצא בצד הבור בבית ישראל אם עומד בקרוב שיכול ליגע בו בתוך פישוט ידו ועשאו אפוטיקי אסור. אין לו מלוה עליו אע"ג דליכא לא מפתח ולא חותם שרי. ואם אינו יכול ליגע בתוך פישוט ידו אע"ג דאית ליה מלוה ולא מירתת ואינו נתפס כגנב שרי. אור זרוע [סי' רל"ד].
<h2>דף סג:</h2>
כיון שלא נתן לו המעות עד אחר שמשכה אין אלו דמי ע"ז, והוי כבא עליה ואחר כך נתן אתנן, דשרי. אין עודר עם הגוי בכלאי כרם אפילו בחוצה לארץ. מרדכי [סי' תת"נ]. נתן לחנוני ישראל עם הארץ דינר ואמר לפועל שלו "לך אכול ואני מחשב". ואם היה הפועל (מחנ') אוכל דבר שאינו מעושר אסור. אבל אומר לו "אכול בדינר זה" או "צא ואכול ואני פורע" מותר. וכן הדין בחמץ בפסח. הגהות מיימוניות [מאכ"א פי"ג אות ל'].
<h2>דף סד:</h2>
בן נח שעבר על שבע מצוות אע"פ שאזהרתו זו היא מיתתו וא"צ עדים והתראה, מ"מ כ"ז שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה. וגוי שקבל עליו שלא בפנינו לקיים שבע מצוות חייבים להחיותו. וגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו אוסר יין של ישראל במגעו ומיחדין אצלו יין לפי שעה אפילו מודיעו שמפליג, אבל לזמן מרובה אין מפקידין אצלו.
<h2>דף סה:</h2>
פנים [סי' ה']. יין נסך שנפל ע"ג וכו'. דוקא שעדיין מחוברות באשכול. מעשה ששתה גוי מכוס, ולא הדיחו הכוס, ונתן לתוכו יין חדש כשר ושפכו לתבשיל, והתירו, דהנסך הנשאר תחילה בכוס נתבטל במים. דסלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
יין בגרוגרות חשיב נותן טעם לפגם. אבל בתאנים לחים או תמרים חשיב לשבח. יין של גוים שרי לזלף וכ"ש להריח. מהרי"ח.
<h2>דף סו.</h2>
איל ושור ועז שלשה מינים הם. וכן מיני דגים ועופות (שחולקין) [שחלוקין] בשמם, בין טהורים בטהורים בין בטמאים בטהורים, שני מינים הם. אבל ביצי עוף זה בשל עוף אחר הוי מין במינו. וחלב ובשר שני מינים הם. ושומן הלב ושומן הדקין שניהם קרויים חלב. וחלב עז ורחל מין אחד הוא. ושומן של צלעות וחזה ואליה וירך, הנהו מיקרי בשר ולא חלב. כבש ואיל ורחל הוי מין אחד. ושומן הדקין ושל עופות ודגים שני מינים הם. אור זרוע [סי' רנ"ג].
<h2>דף סו:</h2>
אם אפה פשטיד"א עם הלחם, וזב שומן ונבלע בתנור, אע"פ שהפת רחוקה מן הפשטיד"א, אסור לאוכלו אפילו במלח. לכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילה עם הפת, אע"ג דבתנורים גדולים שלנו שרי ופשטיד"א שלנו מכוסות. אור זרוע [סי' רנ"ז]. ואפילו פשטיד"א ופלודן בדיעבד מותר. רמ"מ.
<h2>דף סט:</h2>
בשם רש"י דלא חיישינן לזיופא אלא כשיש לחוש שמא לקח יין ונתן מים תחתיו. דהיכא שבני אדם עוברין ושבין אפילו גוים, אין לחוש שיגנוב, דמירתת. גם לא חיישינן שיגע כדי להכשיל כשאינו יכול להרויח. לא הודיעו שמפליג, אפילו שהה יותר מיום אחד מותר. מרדכי [סי' תתנ"ו]. בירושלמי משמע דתוך פישוט ידיו אפילו אף שעל הדולפקי אסור, וחוץ לפישוט ידיו אף על השולחן שרי. אור זרוע [סי' ר"מ]. ואי לית ליה לאישתמוטי על הכניסה שרי אפילו בשתייה אע"ג דנמצא הגוי שם והבית נעול, וכגון דלא ידע דהפליג. אבל אם ידע שמפליג אסור אם נכנס שם. אבל אם לא נכנס, אפילו הודיעו שמפליג לא חיישינן שמא נכנס כיון שנתפס כגנב אפילו מסר לו מפתח. מרדכי [סי' תתנ"ו]. ובאור זרוע [סי' רמ"ב] כתוב, גוי שעלה למרתף של ישראל, אפילו אחדיה לדשא, ואית ליה לאישתמוטי על כניסתו, אין לאסור היין בזמן הזה. אור זרוע.
<h2>דף ע.</h2>
כתב הראב"ן, ישראל שיש לו גוי או גויה בבית, ונשמר יין או חומץ בבית בלא שמירה, אימת רבן עליהן, ונתפס כגנב. מיהו לכתחילה לא יניח [היין] בלא שמירה. אור זרוע. אסור להשכיר מרתפו לגוי להניח בו יין נסך. [משום אל] תשכן באהלך עולה. פנים [סי' י"ט]. וסגור בדלת ובריח. אור זרוע [סי' רל"ז].
בתפיסת צרפת היו השומרים בבתי היהודים ומפתחות בידם ומחפשים. ויהודי אין בבית. וימים רבים היו בו. והתיר רבי חיים היין, אף בלא פתח פתוח לרשות הרבים. ושמא טעמו דמירתת על המגע. ועוד דספק אם בא למרתף, ואת"ל בא שמא לא נגע. מרדכי [סי' תתמ"ז].
<h2>דף ע:</h2>
כתב אבי"ה, הני מילי בדבר ההוה להיות, אבל אם הגוי תופס בידו הברזא, והיין מקלח מן החבית, לא אמרינן מנפשיה נפיק הברזא לחוץ והגוי הגביהו. אבל אם הגוי יצא ממרתף וכוס מלא בידו שרי. ומעשה באחד ששכח מרתיפו פתוח, ולמחרת מצא כד מלא יין בתיבת שפחתו, ולא ידע מאין בא לה. וגם לא היה סביב הברזא משקה טופח, והתירו, אור זרוע [סי' קס"ח]. גוי שנגע ברתיחת היין נראה דאסור. מרדכי. שפחה נכרית ולא ידעה דת היהודים, ואמר לה שתערוך השולחן. והיה עומד בפתח. והגויה יחידה בבית. ונכנס לאכול. ומצא הכלי שהיו רגילין למשוך בו היין מלא יין. ושאל "מי הוציא היין". ואמרה הגויה "אני הוצאתי היין מן החבית". והתיר רבינו אליהו בשם הראב"ן [היין שבחבית]. מרדכי [סי' תתנ"ו].
על היין שבמרתף ובאו גנבים (ופרנו ובטלו) [ופרצו ונטלו] ממון, ושמע בעל הבית שלא היה [בעיר] ונתן לגוי מפתח לילך ולפתוח ולתקן, והיה יין בחבית ובקובות. והתיר רבינו תם, שהגנבים לא היה להם פנאי לנסך. והיין שבחבית אין לאסור שמא משך הגוי מהן כיון דיין לפניו מזומן בקובות. ור"י מתיר אף שבקובות, דמירתת הגוי שמא יבוא הישראל שמאותה עיר האחרת ואפילו בשבת. מיהו אם הודיעו שמפליג אז היין שבקובות אסור.
שאלת. מרתף של יין לפנים מן החדר, והטמינה הגברת המפתח בחדר מבחוץ. ובשובה מבית הכנסת בשבת לא מצאה המפתח במקומו, ומצאה ברפת כד מלא יין ומפתח החדר בתוכו. והיתה מריבה עם השפחה, ואמר "לגנוב נתכונת!". ואמרה השפחה "לא נתכונתי כי אם ליין". נראה דחמרא שרי. שמשון בן אברהם.
על הגויה שנכנסה למרתף להביא שכר מן החבית, וטעתה והביאה חומץ, ולא ידעה עד אחר שהחזירה הברזא. פשיטא דלא חשיב מגע בלא כוונה על ידי דבר אחר. דכיון שהחזירה אי אפשר שלא נגעה בידה בקילוח, ואסור. אמנם אם החומץ חזק כל כך שכששופכין ממנו מעט על גבי קרקע מרתיח הוא, ודאי חומץ גמור הוא, ולא מיתסר במגע גוי. מרדכי [סי' תתמ"ז]. מה שכתבת, כיון שעשו הגנבים ברזא לאחת מן החביות שלא היה מבורז מתחילה והוציאו ממנה יין, כל שכן דחיישינן שמא משכו יין מן המבורזות. [נראה] דלא מחזיקינן איסורא, בליכא ריעותא אלא בחד לא מחזיקינן נמי באחריני. מאיר בן ברוך.
<h2>דף עב:</h2>
בגוי המערה לא שייך נצוק, דהא טפחא קמייתא נאסר מכח הגוי, והוי מגע יין ביין. ואפילו הכי שרינא כיון דלא נאסר אלא מכוחו. ובנצוק הוי כישראל המערה ונגע גוי בקילוח. ואם היין יורד בנקב קטן חשיב נצוק, דדוקא במקוה בעינן שיעור שתי אצבעות. אם ישראל מושך מן החבית שיש בו יין נסך אפילו למ"ד נצוק חיבור שרי, דלא גרע מאילו היה כל יין הנסך בתוך החבית דבטיל בששים. מרדכי [סי' תתנ"ו]. כתב ה"ר פרץ דעת כל המפרשים שוה, דהאידנא בטל [יין נסך] בששים. גם כתוב בסמ"ג דנהגו העולם כרבינו תם. מרדכי סס"י תתנ"ו.
<h2>דף עד:</h2>
גת שהכשירו ברותחין אע"פ שנשארו חרצנים וזגין בין הסדקים אין לחוש. תשובות רבינו חיים. גיגית של גוים כשבא ישראל לנגבה, מכבד כדרכה. ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים, דבטל בששים שבין הגומות. ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דלא עביד לשום ביטול. ואנו דורכים בגת של נכרי בלא ניגוב אע"פ שיש מטלניות של בצבוץ בשולי העדשה בין דף לדף. אור זרוע [סי' רנ"א].
בחביות הגדולות שלנו כששולחים לבית הגוי בזמן מועט ביום או יומיים אין לחוש שמא נתן בהם יין (ועירו) [ועירן].
<h2>דף עה:</h2>
באור זרוע [סי' רנ"ב] כתוב בשם רשב"ם, אם נגע גוי בענבים או בפסולת, נוטל ישראל מקום מגעו וכל סביבותיו, והשאר כשר. ובלבד שלא יגע במקום המשקה. וכן ראיתי שהתיר רבי פסולת של ענבים. אור זרוע.
כשמלבן כלי עד שאם ישים עליו קש או נוצה מבחוץ ונשרף, חשיב ניצוצות ניתזין הימנו, וסגי בהכי. הגהות מיי' [מאכ"א פי"ז אות ה']. באור זרוע [סי' רצ"א] כתב, סכין שלא העביר חלודה והטבילה, לא עלתה לו. אמנם מצאתי דאם אין יכול להעביר [החלודה] ולא ישאר כי אם מעט, הוי מיעוט ואינו מקפיד ולא חייץ. כלים לקוחים או גדולים המחופין באבר או בזכוכית, אם מחופין מבפנים צריך טבילה אם אינם מחופין אלא מבחוץ מטבילו בלא ברכה. הג' מיימ'. ואבי"ה כתב דא"צ טבילה אלא בדעתיה לשקועי'. אם ניקב כלי למטה ותיקן עליו גוי חתיכת מתכת צריך טבילה, דהכל הולך אחר המעמיד. כמו מחבת שניקבה בשוליה ככונס משקה. ואם ניקב מן הצד דנין מן הנקב ולמעלה כמאן דליתא, כשחזר לתקנו הוי ליה כמו הוסיף בגובהו והעמידו על סאתים, נראה דצריך לחזור ולהטבילו. ר"מ. ור"י כתב, דוקא בניקב למטה מרביעית, אבל למעלה [מרביעית] גם למ"ד אומן קונה בשבח כלי א"צ טבילה. ואם תפרו בפתיל מתכת כתב מהרי"ח פ"ק דשבת דצריך טבילה. וכן דליים המחושקים ברזל ר"מ מצריך לה טבילה. ויש חולקין, כיון שאינו מעמיד כי אם מחבר. ריחים של פלפלין שבתוכו מתכת צריך טבילה. וכוסות שהרגל שלהן מתכת. יש להזכיר בברכתם "על טבילת כלי מתכת". וכלי ברזל שכופין על הלחם לאפותו, וכן שמשימין עליו היורה א"צ טבילה. אבל כיסוי ברזל שמכסין בו את הקדירה או יורה, בעי טבילה. אור זרוע [סי' רפ"ט].
סכין וגרזן שמקצבין בו בשר צריך טבילה. לקח ראובן סכין ללחם ושמעון לקח ממנו לקלפים צריך טבילה, כיון שנתחייב ביד ראובן. דרשות ה"ר חיים.
הבא להגעיל חבית ישפוך לתוכה רותחין ויגלגלנה. ולא חשיב כלי שני, דכל החבית מחובר. אבל לא ישפוך התחתון דרך משפך לחבית, דנמצא החבית כלי שלישי. מרדכי [סי' תתנ"ח]. ושואל כלי מחבירו ישראל, צריך טבילה, אבל אם לקח חבירו סכין לחתוך בו קלפים ולא לצורך סעודה לא בעי. שהרי שאול [הסכין] בידו. ונפח ישראל שעשה כלי לעצמו לא בעי טבילה. אם נשתמש בכלי קודם טבילה, אין ראייה להתיר שנוכל לסמוך עליה אפילו בדיעבד.
כלי זכוכית שפיהו צר משפופרת הנוד, מטה על צדו בשעת טבילה וטהור, ולא חשיבי מים שבתוכו שאובים. שמואל בן רבי ברוך.
משכנתא גוי, אפילו לא משכנה אלא בחצי דמי שוויה צריך טבילה. ואפילו אחר שאינו בעל המשכן אסור לשתות בו. כן השיב רבינו שמחה. תשובו' רבינו חיים.
<h2>דף עו.</h2>
קדירה שבלועה מאיסור דרבנן, היכא דלא אתי לאיחלופי באיסור דאורייתא כגון תרומות מגעיל בחמין ודיו. אור זרוע [סי' רצ"ט].
